סדורו של שבת
ט. וענין זה שיהיה הנס נעשה בדרך ההתגלות ונראה לעין כל בבחי' ביום ההוא או ח"ו להיפוך שהישועה יהא נסתר בתוך הטבע הכל נעשה ע"י עמו בני ישראל כאשר מטיבים מעשיהם או לא וכמאמר רז"ל [סנהדרין צ"ח ע"ב] כדתניא עד יעבור עמך ה' זו ביאת ראשונה עד יעבור וגו' זו ביאה שני' אמור מעתה ראוי' היו ישראל לעשות להם ניסים בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא ולהבינך ענין זה היטב אבאר לך מדרש א' (מ"ר בראשית פ' פ"ד) על פסוק ועשה לו כתונת פסים פסים ע"ש צרותיו דב' אחר אמר רשב"ל לכו וראו מפעלות אלקים וכתיב בתרי' הפך ים ליבשה למה וישנאו אותו כדי שיקרע הים לפניהם פסים פסים ע"כ ואין צריך לדקדק במדרש הלז כי הוא פלאי מראש ועד סוף ויתפרש מדרש הזה בהקדם ביאור פסוק תורת ה' תמימה משיבת נפש ולדקדק מה זה תורת ה' ל' רבים ומה זה ל' משיבת נפש וכי התורה היא רק משיבת נפש בלבד הלא היא עיקר החיות של כל האדם וכל העולמות ונאמר כי היא חייך ואורך ימיך אכן נראה בביארו כי הנה שני סוגי בני אדם יש בעסק עבודת ה' הן במצות עשה והן במצות לא תעשה סוג הא' הוא שעובד ה' ועושה מצותיו בקום ועשה ושומר עצמו מלעבור על מצות בוראו במצות ל"ת והכל בכח השכל אשר בו שלו ניתן הממשלה על תאות הלב כידוע וכובש את יצרו בגבורה גדולה ומרגיז יצר הטוב על יצה"ר והכל בכח גדול מפני תאות הלב שבו אשר חזקה עליו ומעכבו מלעשות המצוה הזאת למשל מצות צדקה או שינה בסוכה בימות הקור וכדומה מהמצות עשה שאין נפש אדם חושק לעשותה ומכש"כ במצות ל"ת מדברים שנפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן ומאוד מרה לו לעבור על תאותו ואך אפס כי עז כח השכל אשר עליו וירא לנפשו מעבור על פי ה'. הן מחמת יראת העונש ומפחד תמיד שלא יפול ברעה הן ביסורי העולם הזה והן ביסורי גיהנם. או יראה פנימיות מזה בדרגא הנקראת יראת חטא או יראת שמים שמתיר' מהחטא עצמו עבור שנפשו יודעת כמה הוא פוגם בהקומה שלימה הידוע ליודעי חן. וכי כל העולמות יתפגמו ע"י ויוחסר לחמם והשפעתם עי"ז כאשר יבואר אי"ה (בשורש החמישי) בדרך ה' ההולך בדרכיו ולבבו יחרד וירא לכל גופו ימולא חלחלה ורתת בזוכרו. פגם הנעשה בשם הגדול הוי"ה ב"ה על ידו. וכל כך יתן על נפשו. עד שיגבר עצמו על תאותיו החזקות ולבבו הקשה ויכבוש יצרו הרע. ומבטל רצונו מפני רצון בוראו ית' ועושה רצון המקום ב"ה הן בעשה והן בל"ת. והנה אף שבדבר הזה גדול הוא למאוד ושכרו גדול מאת צור העולמים ב"ה ונקרא קצת מעביר על מדותיו ששבחהו חז"ל (תענית כ"ה ע"ב) אך לא משיב נפש הוא כי נפשו מרה לו בכיבוש תאותיה. ועל כזה אמרו חז"ל (ברכות ס"א ע"א) אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי כי קשה עליו לעמוד בזה לעזוב תאות לבו ולעשות מה שיוצרו חפץ. ומה טוב וכשר הי' לפניו שלא יפגע בזה המצוה כלל. ולא הי' מצטרך לעמוד בנסיון ולעמוד בקשרי המלחמה מלחמת מצות עם שאור שבעיס'. ואך בשכבר בא לידו מעורר עצמו בכח שכלו ומתגבר על תאותו שלא לעבור את פי ה' אלהיו. והסוג השני הוא העובד את ה' מאהבה וכל כך גדלה אצלו אהבה בלבו לה' אל עליון עד שכל תאות נפשו ותשורת לבו מהבלי העולם הזה. בטילין ומבוטלין ולא יעשה שום רושם בלבו כלל תאות הזמן וחפצי הגוף. וכאשר יגיע לידו מצות עשה או לא תעשה מדברים אשר לבבו פונה מהם מלעשותם ישוב אל לבו לזכור באהבת ה' אשר בו. וכ"כ יקר בעיניו אהבה זו עד שמחפה על כל תאות וחשוקה וחפצי לבו. וצווי המקום ב"ה יקר ונכבד אליו אהבתו אותו. עד אשר מיד תתלהב ותחשוק לבו לאהבה ה' בביטול כל תאות נפשו לד'. וכאשר עם מחשבתו כן עם לבו לעשות מצותיו ושלא לעבור על ציוויו והכל באמתיות לבבו. כי נכסוף לעשות רצון קונו באהבה. והנה האיש הלזה יחפץ מאוד בהזדמן לידו דבר מצוה כזו אשר נגד תאוות הזמן כי ידע בנפשו שכל תאות שבעולם יבוטל. ויהי' כאפס ואין מחמת רוב אהבה אשר בקרבו וכמעשה פלטי בן ליש שאמר עליו הכתוב (שמואל ב ג׳:י״ג) כשהלך אחרי מיכל בת שאול כשנלקח' מאתו לבית דוד כתי' וילך אתה איש הלוך ובכו אחרי' עד בחירים ואמרו רז"ל [סנהדרין י"ט ע"ב] הלך ובכה על המצות דאזיל מינה עד בחורי' שנעשו שניהם בבחורים שלא טעמו טעם ביאה מה עשה כל ימיו היה נועץ חרב בינו לבינה וכו' כן במצות עשה לקיים אותה באהבה רבה: